להקריב את הקורבנות

חז"ל אומרים, כשזוג לא עלינו מתגרש, המזבח מוריד עליהם דמעות.
ולמה המזבח דווקא? למה לא ארון הברית? הכרובים? אולי המנורה?

המזבח בוכה, כי זוג שמתגרש הוא זוג שהפסיק להקריב את עצמו על מזבח הנישואים.
חיי הנישואים מלאים בהקרבה.
הקרבה שיוצרת קירבה.
כאשר אני מקריב/ה אידיאל/רצון/מחשבה/מעשה לטובת משהו או מישהו נשגב ונערץ מבחינתי.
אני נותנ/ת מעצמי, והרי נתינה מולידה אהבה!
הקרבה – מלשון קירוב, מקרבת בין בני הזוג! מקשרת בניהם יותר!

להבדיל מאוד מהקורבן.
הוויתור מתוך קורבנות, מחוסר כוח, מהשלמה עם המצב - לא רק שאינה יוצרת קירוב אלא ריחוק.
ריחוק של האדם מעצמו, מבורא עולם, וקל וחומר מבן-זוגו.
אם הקרבה היא נתינה, הרי שקורבן זה לקיחה.הקורבן אינו נותן מתוך עצמו, אלא מרגיש כי נלקח ממנו באל כורחו (נותן בלית ברירה), הוא היה רוצה אחרת.
אז איך מקריבים את הרגשת ה"קורבנות"?
איך הופכים את הקורבן להקרבה?

קחו חומר למחשבה....