כולנו מדברים על שלום,
רוצים שלום בעולמות החיצוניים
כאשר למעשה,
כולנו יודעים,
ששלום חיצוני מתחיל משלום פנימי.
בתוכנו.
לאורך ההיסטוריה החוזרת,
ראינו במוחש שכוח העוצמה שלנו כעם
כאשר אנו מאוחדים.
וכוח החולשה שלנו כעם,
זה להיות: "עם אחד מפורד ומפוזר בין כל העמים"
אז בתיאוריה זה נכון,
ובתיאוריה זה גם מאוד יפה,
כמשל אותו זרד עץ הנשבר בקלות
לעומת צרור זרדים שאי-אפשר לשבור.
אך בפועל,
איך ניתן ליצור אחדות פנימית?
בשביל אחדות, צריך שיהיה איחוד.
גורם שמאחד, שמקשר, שמשותף לכולנו.
והרי אנו אנשים כל-כך שונים!!
כל אחד בעל אופי אחר,
דעות אחרות,
מנטליות שונה,
מנהגים אחרים,
סברות שונות,
לכל אחד דרך אחרת!
אז אני צריך להשתנות כדי להתאחד?!
יתרה מזאת,
אנו יודעים שלכל אחד תפקיד אחר
ואסור לנו "לחקות" מנהג של אדם אחר
אלא להיות אנו עצמינו, ייחודיותנו.
אז עם כל-כך הרבה שוני,
איך יוצרים אחדות?
איך יוצרים משהו משותף?
בפרשת השבוע, "משפטים"
יש תהליך מאוד מוזר.
בפרשה הקודמת, מעמד הר-סיני
"ויחאן ישראל נגד ההר"
רש"י: כאיש אחד בלב אחד. שיא האחדות.
באמצע האחדות ההיסטורית הגדולה,
פתאום עצירה,
חוקים.
משפטים.
ואח"כ סיום מעמד הר סיני
בקריאת "נעשה ונשמע".
ללמד אותנו, שסוד האחדות,
הדבר המשותף לכולנו
הם אותם חוקים המחייבים את כולנו.
הם הדבר המשותף, שמאחד ומקשר.
קיום הדת הייחודית שלנו.
ר' עקיבא ריכז את כל החוקים הללו
'על רגל אחת' וקבע את הקו המנחה:
חייבים להיות שונים!
חייבים להיות מאוחדים!
איך?!
ע"י שחייבים להיות כפופים לסמכות חוקים עליונה ואלוקית
שעל דגלה חרות,
"ואהבת לרעיך כמוך...."
שבת-שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה