רקע היסטורי, משפיע על הצלחה?!

בעולם החיצוני בו אנו חיים,

אדם נמדד לא פעם לפי פרמטרים חיצוניים

דגל ההצלחה מתנופף בתחומי

ההשכלה, הקריירה, המעמד החברתי, המעמד התעסוקתי, ועוד.

כולנו יודעים שמה שחשוב זה הפנים,

תכונות האופי, יכולת התחשבות בזולת, כבוד הדדי וויתור,

אך עדיין,

אנו מתרשמים מהצלחה חיצונית לא פחות.

יתרה מזאת,

אדם מצליח המגיע מרקע חברתי 'נמוך'

מקבל אור זרקורים מיוחד.

יש המעריכים אותו יותר בשל הרקע ממנו הוא בא

ויש שזוקפים לו, לרעתו, את הרקע ממנו הוא בא.

כך או כך,

בתפיסה החברתית, אינו דומה הצלחתו של אדם שגדל

"עם כפית כסף בפה"

להצלחתו של אדם שבנה עצמו בעשר אצבעותיו.

בפרשת השבוע "ויקהל"

מציינים שמם וייחוסם של 2 אומני המשכן.

ברור שלא כל אחד יכול לבנות את בית-אלוקים!

ונבחרו 2 אומנים דגולים:

האחד, בצלאל משבט יהודה, השבט הנבחר

השני, אהליאב משבט דן, הנחשב לפחות מבין השבטים.

שניהם, באותו מעמד.

לומר לנו,

שלא משנה מאין באנו,

משנה מה עשינו עם עצמנו.

אין זה משנה באיזה עולם גדלנו,

מי היו הורינו ומה הייתה משנתם החינוכית,

באיזה מוסד חונכנו,

איזה השכלה או תעסוקה יש לנו,

וכמה אנו מרוויחים בחודש,

מה שמשנה,

מה אנו עושים עם עצמנו.

לאן אנו לוקחים את אותם מתנות שקיבלנו מהבורא.

מה אנו עושים עם אותו "רקע היסטורי" שמלווה אותנו.

האם אנו מבינים שהוא מתנה לגדילה ולהתפתחות?!

או שחלילה, הוא מהווה מעצור בחיינו?

ויקהל.

כולנו נקהלים, נאספים.

כולנו שווים לפני הבורא.

כולנו עצמנו מגיעים מאותו חומר,

וכולנו נשוב לאותו המקור...

השאלה,

מה אנו עושים עם עצמנו בין לבין....

גמילות (מ)חסדים

אנו אוהבים לעזור.

יש משהו טבוע בנו, כאילו בלתי נשלט

אנו מוצאים את עצמנו עוזרים לא פעם

בצורה 'אוטומטית'.

לפעמים בלי הרבה מחשבה.

עזרה 'בקטנה' פה, עזרה 'בקטנה' שם...

לפעמים אנו איננו מגדירים זאת כעזרה.

'עשיתי לו טובה'

'נתתי לו הרגשה טובה'

'סתם שיהיה לו טוב על הנשמה'...

א-ב-ל,

      בקטנה.

לא באופן קבוע, תובעני, מתמשך.

איננו סובלים אנשים החיים על חשבון טוב ליבם של אחרים.

זה טבוע בנו,

העזרה ה'כאילו' קטנה הזאת.

זהו אחד מאותות ההיכר שלנו

ושמו "גמילות חסדים".

רבים מאתנו גומלי חסדים על ימין ועל שמאל.

מי יותר ומי פחות.

אין יהודי "משתמט" ממשימה זו.

המושג "גמילות חסדים"

אומנם הוא מונח השגור בפי רוב,

כך בהתבוננות קלה מעורר הוא תמיהה!

כי גמילה הוא הפסקת צריכה.

תינוק הנגמל מאמו,

פעוט הנגמל מטיטולו,

שיכור הנגמל מיינו,

מכור הנגמל מסמו,

ועוד.

גמילה הינה הפסקת צריכה!

אז מה המשמעות של "גמילות חסדים"?!

הרי אנו לא 'מפסיקים את צריכת החסדים',

בדיוק להיפך!!!

מתחסדים עם הסביבה כל הזמן.

אכן לסייע, להושיט יד לאדם הזקוק לעזרתנו

זה בהחלט חסד גדול.

אך יש חסד גדול יותר...

והוא- לגמול את האדם הנצרך, מהחסד.

להביא אותו למקום שהוא עומד 'על שתי רגליים' בכוחות עצמו.

שאינו זקוק יותר לאחרים,

להוציא אותו ממעגל ה"נטל החברתי".

וזהו הפירוש של גומלי חסדים.

אנו אוהבים לעזור, אך עד גבול מסוים.

לא אוהבים 'נטל חברתי'.

פשוט כי זה נגד הטבע שלנו.

השאיפה היא שהטבע שלנו,

יהפוך להיות הרצון

להקים אותו על הרגליים.

הטבע שלנו,

זהו גמילות חסדים....