בעולם החיצוני בו אנו חיים,
אדם נמדד לא פעם לפי פרמטרים חיצוניים
דגל ההצלחה מתנופף בתחומי
ההשכלה, הקריירה, המעמד החברתי, המעמד התעסוקתי, ועוד.
כולנו יודעים שמה שחשוב זה הפנים,
תכונות האופי, יכולת התחשבות בזולת, כבוד הדדי וויתור,
אך עדיין,
אנו מתרשמים מהצלחה חיצונית לא פחות.
יתרה מזאת,
אדם מצליח המגיע מרקע חברתי 'נמוך'
מקבל אור זרקורים מיוחד.
יש המעריכים אותו יותר בשל הרקע ממנו הוא בא
ויש שזוקפים לו, לרעתו, את הרקע ממנו הוא בא.
כך או כך,
בתפיסה החברתית, אינו דומה הצלחתו של אדם שגדל
"עם כפית כסף בפה"
להצלחתו של אדם שבנה עצמו בעשר אצבעותיו.
בפרשת השבוע "ויקהל"
מציינים שמם וייחוסם של 2 אומני המשכן.
ברור שלא כל אחד יכול לבנות את בית-אלוקים!
ונבחרו 2 אומנים דגולים:
האחד, בצלאל משבט יהודה, השבט הנבחר
השני, אהליאב משבט דן, הנחשב לפחות מבין השבטים.
שניהם, באותו מעמד.
לומר לנו,
שלא משנה מאין באנו,
משנה מה עשינו עם עצמנו.
אין זה משנה באיזה עולם גדלנו,
מי היו הורינו ומה הייתה משנתם החינוכית,
באיזה מוסד חונכנו,
איזה השכלה או תעסוקה יש לנו,
וכמה אנו מרוויחים בחודש,
מה שמשנה,
מה אנו עושים עם עצמנו.
לאן אנו לוקחים את אותם מתנות שקיבלנו מהבורא.
מה אנו עושים עם אותו "רקע היסטורי" שמלווה אותנו.
האם אנו מבינים שהוא מתנה לגדילה ולהתפתחות?!
או שחלילה, הוא מהווה מעצור בחיינו?
ויקהל.
כולנו נקהלים, נאספים.
כולנו שווים לפני הבורא.
כולנו עצמנו מגיעים מאותו חומר,
וכולנו נשוב לאותו המקור...
השאלה,
מה אנו עושים עם עצמנו בין לבין....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה