אנו אוהבים לעזור.
יש משהו טבוע בנו, כאילו בלתי נשלט
אנו מוצאים את עצמנו עוזרים לא פעם
בצורה 'אוטומטית'.
לפעמים בלי הרבה מחשבה.
עזרה 'בקטנה' פה, עזרה 'בקטנה' שם...
לפעמים אנו איננו מגדירים זאת כעזרה.
'עשיתי לו טובה'
'נתתי לו הרגשה טובה'
'סתם שיהיה לו טוב על הנשמה'...
א-ב-ל,
בקטנה.
לא באופן קבוע, תובעני, מתמשך.
איננו סובלים אנשים החיים על חשבון טוב ליבם של אחרים.
זה טבוע בנו,
העזרה ה'כאילו' קטנה הזאת.
זהו אחד מאותות ההיכר שלנו
ושמו "גמילות חסדים".
רבים מאתנו גומלי חסדים על ימין ועל שמאל.
מי יותר ומי פחות.
אין יהודי "משתמט" ממשימה זו.
המושג "גמילות חסדים"
אומנם הוא מונח השגור בפי רוב,
כך בהתבוננות קלה מעורר הוא תמיהה!
כי גמילה הוא הפסקת צריכה.
תינוק הנגמל מאמו,
פעוט הנגמל מטיטולו,
שיכור הנגמל מיינו,
מכור הנגמל מסמו,
ועוד.
גמילה הינה הפסקת צריכה!
אז מה המשמעות של "גמילות חסדים"?!
הרי אנו לא 'מפסיקים את צריכת החסדים',
בדיוק להיפך!!!
מתחסדים עם הסביבה כל הזמן.
אכן לסייע, להושיט יד לאדם הזקוק לעזרתנו
זה בהחלט חסד גדול.
אך יש חסד גדול יותר...
והוא- לגמול את האדם הנצרך, מהחסד.
להביא אותו למקום שהוא עומד 'על שתי רגליים' בכוחות עצמו.
שאינו זקוק יותר לאחרים,
להוציא אותו ממעגל ה"נטל החברתי".
וזהו הפירוש של גומלי חסדים.
אנו אוהבים לעזור, אך עד גבול מסוים.
לא אוהבים 'נטל חברתי'.
פשוט כי זה נגד הטבע שלנו.
השאיפה היא שהטבע שלנו,
יהפוך להיות הרצון
להקים אותו על הרגליים.
הטבע שלנו,
זהו גמילות חסדים....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה