התגעגעתי אליך!!

מה שלומך?
זמן רב לא התכתבנו, התבוננו...
קיבלתי מיילים רבים השואלים
לאן נעלמתי, או נאלמתי ליתר דיוק...
ככל הנראה ש"לכל זמן ועת"
(יש המדייקים 'לכל זמן - עט')
יש זמנים ויש זמנים.
החיסרון, הכמיהה וההשתוקקות
יוצרים געגועים.
אני התגעגעתי...
התגעגעתי לכתוב לכן,
התגעגעתי לתגובות שלכן,
בעיקר התגעגעתי למתנות של תובנות מבורא עולם, שניתנו לי עבורכן!

מאוד מעניין היה לראות
(לפי התגובות)
 איך כל אותן תובנות הגיעו עבור כל אחד ואחת מכן.
שכן, לאחר שהפסקתי לכתוב, פסקו להן התובנות.
אבל הגעגועים של כולנו יוצרים את ההמשך.
בעיקר הגעגוע של בורא עולם.

הוא מדבר אתנו כל עת, כל רגע.
בשפת הטבע והמציאות
במיוחד עכשיו, בעיצומו של חודש אלול
הוא קרוב. ממש קרוב אלינו.
"המלך בשדה".
ירד לעם.
אלינו.
הגעגועים גוברים
ואיתם הצימאון של הנשמה
לשקט, לביטחון ולשלווה

כי שקט ושלווה אמיתיים
מגיעים כאשר מחוברים לאותו כוח שמנהל את העולם.

מתי לאחרונה דיברת אתו?
עם ה"בוס" הכללי של היקום?
מתי שוחחת אתו בפשטות על מה שמציק לך?
סיפרת לו על המתחים שיש לך?
על הפחדים והחששות?
על אותם גורמים שיוצרים לחץ בחייך?
על השמחות? על ההפתעות שקרו?
הוא מתגעגע אלינו.
לקול שלנו.
לתפילה, אף ללא מילים
לחיבור הזה.
ליכולת שלנו לעצור לרגע מרצף אירועי היום
להתבונן לרגע, להתחבר, לדבר.
לשמוע את הלחישה הזאת של הבורא האומר:
"התגעגעתי אליך!"

לצרוך את הרצון או לרצות את הצריך?

צורך ורצון שונים זה מזה.
מה שאנו צריכים, אינו בהכרח
עולה ביחד עם הרצונות שלנו.

הרצון שלנו מתפתח בעיקר במקום בו יש עונג.
כאשר אנו טועמים את טעם התענוג אנו רוצים עוד!
לרוב, אנו צורכים את אותו גורם רק בכמות גדולה יותר
ובמקביל או לא, מחפשים אחר מקור עונג נוסף.

הצורך לעומת זאת, אינו מסב באופן קבוע הרגשת עונג במידיית.
יש פעמים שכן,
יש פעמים שהצורך חובר לרצון. ואז מרגישים את העונג:
אדם רעב הצריך ורוצה לאכול,
אדם עייף הצריך ורוצה לישון,
ועוד.

אך מה קורה אם אותו אדם רעב,
ששבע ממאכלו אך בגלל העונג שבאכילה אוכל מעבר לצורך?
מה קורה הם אותו אדם עייף,
ששבע משנתו אך בגלל העונג שבשינה ישן מעבר לצורך?

התוצאה היא לא טובה...
נזק בריאותי, נזק נפשי.
אחרי צריכת יתר של כל דבר שהוא מעבר לצורך,
ישנה 'נפילה' אנרגטית מאוד גבוהה. פיזית ומנטלית.

הרמב"ם הזהיר מאוד על אכילה מרובה.
יש את הצורך. יש את הרצון.
חייבים לדעת להפריד בינהם.
כאשר הם חוברים יחדיו, חשוב להיזהר לא לחצות את גבול הצורך.

איך עושים את זה?

קשה להשתנות ביום אחד, בבת אחת.
אבל חשוב להתחיל!
נתחיל עם משהו קטן,
צעדי תינוק יומיים.
אפשר להתחיל עם הימנעות מביס אחד מיותר בארוחה,
אם הרצון לשמור על הצורך חזק,
השאר כבר יקרה לבד...

משהו קטן, על חטיף ה"פסק זמן"

עונת החטיף בעיצומה!

אנו מלאים בטכנולוגיות שאמורות "לחסוך/לפנות" לנו זמן יקר,

כשבעצם... רוב האנשים עסוקים ב"לחטוף" רגעים לעצמם!

אנו "חוטפים" משהו קטן לאכול

אנו "חוטפים" תנומה קצרה

אנו "חוטפים" רגעי איכות עם המשפחה

אנו "חוטפים" תפילה

אנו "חוטפים" רגעים חטופים.

שמתם לב, עד כמה שוק החטיפים התפתח לאחרונה?

אין לנו זמן לאכול, לישון, להיות, לחיות

אז... הקידמה פיתחה במיוחד בשבילנו את ה"חטיף" המהיר:

ישנם חטיפי בריאות,

חטיפי אנרגיה,

חטיפי ארוחת בוקר,

ועוד.

העולם שלנו הוא עולם העשייה.

אנו נדרשים לייצר כל הזמן.

לייצר תוצאות.

להיות אנשי מעשה

להיות אפקטיביים

להיות פרודוקטיביים

להיות בתנועה,

להיות בעשייה...

התורה מחלקת את 'הוראות היצרן' ל2 סוגים:

מצוות העשייה - רמ"ח מצוות עשה (248 במספר)

ומצוות ההימנעות - שס"ה מצוות לא תעשה (365 במספר)

למה מצוות לא תעשה מרובות ממצוות עשה??

התורה מלמדת את האדם,

שהוא אינו מכונה,

אינו יכול להיות בתנועה כל הזמן.

הוא צריך, או ליתר דיוק, חייב,

להיות גם באי-עשייה.

להיות בבלימה,

להיות בהימנעות.

כי להיות בהימנעות, זאת גם מצווה!

יש להפעיל את שיקול הדעת, מה נכון כרגע?

האם העשייה היא הדבר הנכון?

או אולי דווקא ההימנעות מעשיית פעולות יכולה יותר להועיל?

אולי דווקא המנוחה, ההשקטה, הרגיעה הם המפתח?!

אנו רגלים לפעול, להכין, לתכנן, לבצע, לדבר, לרוץ, לעשות!

מתי לאחרונה פיתחנו את שרירי הבלמים?

מתי לאחרונה בחרנו, לעצור, להתבונן?
מתי לאחרונה עשינו אי-עשייה?

מאוד קל לדבר,

יש פעמים שאנו רוצים לדבר,

ואנו צריכים להימנע מכך.

על אף הרצון האישי שלנו,

כי הדיבור לא טוב כרגע.

מאוד קל לאכול מה שבא לנו,

יש פעמים שאנו רוצים לאכול דבר מה,

ואנו צריכים להימנע מכך.

על אף הרצון האישי שלנו,

כי האוכל הזה, לא טוב עבורנו כרגע.

מאוד קל לעשות,

כבר התרגלנו.

יש פעמים שאנו רוצים לפעול, לעשות

ואנו צריכים להימנע מכך.

על אף הרצון האישי שלנו,

כי העשייה הזו, אינה נכונה לנו כרגע.

בואו נחטוף את החטיפות,

נלמד לעצור,

לבלום,

להתבונן,

ולבחור,

ובעיקר לזכור,

שלבחור באי-עשייה, היא לפעמים עשייה ברוכה!

 

טכנולוגיה מאושרת?!

עידן הטכנולוגיה והקידמה

הביא לנו נוחות לאין שיעור.

החיים הטכניים הפכו לקלים בהרבה.

אז למה דיכאון ועצבות הם חלק בלתי נפרד מחיינו?

איך זה שהמחקרים מראים על עליה במחלות הנפש?

האם יש קשר בין הדברים?!

אנו עובדים קשה.

לפעמים קשה מדי,

אנו עמלים בכדי להשיג 2 מוצרים בסיסים

שעדיין לא מחלקים אותם במכולת:

1.       אושר

2.       שלווה

עשינו תהפוכות כדי להפוך את החיים לקלים,

לפשוטים הרבה יותר.

איך זה שרובנו מרגישים רחוקים כל כך מהאושר והשלווה?!

עידן הטכנולוגיה, לימד אותנו שאפשר לשלוט במציאות.

אפשר לחזות את העתיד,

ואפשר לעשות כמעט הכל, כאן ועכשיו.

אנו יכולים לשוט על המים, לטוס בשמים ולהגיע לירח,

אנו יכולים לדעת מראש את מזג האוויר לשבוע הקרוב

אנו יכולים להכין ארוחת צהרים בשתי דקות!

אנו מקבלים אשליה, שיש בנו את הכוח להכתיב את המציאות...

רק נלחץ על הכפתור הנכון, כל השערים יפתחו.

אנו שוכחים שלמעשה,

אין לנו כל שליטה על המציאות האמתית.

אין אנו יודעים באמת מה ילד יום,

ומה יקרה לנו מחר.

אין לנו יכולת לראות או לשנות את מה שיקרה לנו, או לקרובים לנו

בפועל,

אין לנו כל שליטה על המציאות...

יש לנו שליטה רק על דבר אחד:

על הדרך בה אנו בוחרים לראות, לפרש את המציאות!

אושר, שלווה,

אינם תלויים ב"משהו שיקרה לי"

אינם תלויים ב"משהו שאני אשיג"

ואינם תלויים ב"משהו שאני אקבל".

אושר ושלווה,

הם תוצאה של הפרשנות האישית שלי, על המתרחש בחיי.

כאשר אדם יודע,

שאין לו שליטה על שום דבר חיצוני

אך מנגד, בורא עולם יודע באמת למה הוא זקוק כרגע,

כל מה שיש לו וכל מה שאין לו,

זה אך ורק לטובתו

אדם כזה יכול להיות באמת מאושר!

כאשר אדם יודע,

שאין לו שליטה על שום דבר חיצוני

אך מנגד, הוא מנוהל על ידי מקור הטוב המוחלט

שפועל כל רגע ורגע לטובתו האישית

אדם כזה יכול לחוות שלווה!

נכון,

אין לנו שליטה על המציאות.

אך,

יש לנו שליטה על האושר שלנו!

יש לנו שליטה על שלוות הנפש שלנו!

יש לנו שליטה על הדרך בה אנו חיים את החיים!

אה כן,

יש לנו גם קצת שליטה על הטכנולוגיה...

יש לי שאלה...

יש לי שאלה...

בעצם, יש לי כמה שאלות

מאוד מהותיות.

נוקבות אפילו.

רק שהשאלות, מיותמות ממענה:

מי יכול לומר לי מה תפקידי בעולם?

לשם מה נשלחתי הנה?

מה עלי לעשות?

למה קרה לי כך וכך?

כיצד יראה עתידי?

האם יש בכוחי לשנות את המציאות?

בעצם,

איזו מציאות טובה עבורי?

שאלות ללא מענה...

בעבר הרחוק, היו מנהיגים רוחניים.

היה מקדש, היה כהן,

היה מלך, היה נביא,

היו אנשים שנתנו תשובות לשאלות הללו

היו אנשים, שנתנו תשובות גם לשאלות,

שלא ידעו לשאול...

בעצם גם כיום,

לא נותרנו ללא מענה

אנחנו בדיוק בין "פורים" ל"פסח"

בין ההסתר במגילת אסתר

לבין ראיית הבורא הבלתי מעורערת ביציאת מצרים.

אנו בטווח שבין גילוי ההסתר

לראיה המוחשית.

נכון, אין לנו נביא, ולא מלך

ולא 'אורים ותומים'

אך יש לנו מציאות מדהימה.

בורא עולם מדבר אתנו באופן ישיר,

דרך נסתרות המציאות.

יש מציאות נעלמת ונאלמת

שמדברת ללא הרף.

כל הסובב אותנו,

הוא למעשה תפאורה שלמה

שבורא עולם יצר באופן אישי עבור-

כל אחד מאתנו!

הסביבה שלנו,

האנושית, הדוממת, והצומחת

כל אלו נושאים מסר אישי לכל אחד.

מסר אישי,

חציו גלוי, חצוי מוסתר

מאת בורא עולם.

אם אנו בעלי שאלות,

תהיות, מחשבות,

מרגישים חסרי כיוון,

זקוקים ליד מכוונת,

פשוט להתפלל לבורא עולם

ולהקשיב.

להקשיב למציאות.

בורא עולם תמיד עונה תשובות מדוייקות...

רקע היסטורי, משפיע על הצלחה?!

בעולם החיצוני בו אנו חיים,

אדם נמדד לא פעם לפי פרמטרים חיצוניים

דגל ההצלחה מתנופף בתחומי

ההשכלה, הקריירה, המעמד החברתי, המעמד התעסוקתי, ועוד.

כולנו יודעים שמה שחשוב זה הפנים,

תכונות האופי, יכולת התחשבות בזולת, כבוד הדדי וויתור,

אך עדיין,

אנו מתרשמים מהצלחה חיצונית לא פחות.

יתרה מזאת,

אדם מצליח המגיע מרקע חברתי 'נמוך'

מקבל אור זרקורים מיוחד.

יש המעריכים אותו יותר בשל הרקע ממנו הוא בא

ויש שזוקפים לו, לרעתו, את הרקע ממנו הוא בא.

כך או כך,

בתפיסה החברתית, אינו דומה הצלחתו של אדם שגדל

"עם כפית כסף בפה"

להצלחתו של אדם שבנה עצמו בעשר אצבעותיו.

בפרשת השבוע "ויקהל"

מציינים שמם וייחוסם של 2 אומני המשכן.

ברור שלא כל אחד יכול לבנות את בית-אלוקים!

ונבחרו 2 אומנים דגולים:

האחד, בצלאל משבט יהודה, השבט הנבחר

השני, אהליאב משבט דן, הנחשב לפחות מבין השבטים.

שניהם, באותו מעמד.

לומר לנו,

שלא משנה מאין באנו,

משנה מה עשינו עם עצמנו.

אין זה משנה באיזה עולם גדלנו,

מי היו הורינו ומה הייתה משנתם החינוכית,

באיזה מוסד חונכנו,

איזה השכלה או תעסוקה יש לנו,

וכמה אנו מרוויחים בחודש,

מה שמשנה,

מה אנו עושים עם עצמנו.

לאן אנו לוקחים את אותם מתנות שקיבלנו מהבורא.

מה אנו עושים עם אותו "רקע היסטורי" שמלווה אותנו.

האם אנו מבינים שהוא מתנה לגדילה ולהתפתחות?!

או שחלילה, הוא מהווה מעצור בחיינו?

ויקהל.

כולנו נקהלים, נאספים.

כולנו שווים לפני הבורא.

כולנו עצמנו מגיעים מאותו חומר,

וכולנו נשוב לאותו המקור...

השאלה,

מה אנו עושים עם עצמנו בין לבין....

גמילות (מ)חסדים

אנו אוהבים לעזור.

יש משהו טבוע בנו, כאילו בלתי נשלט

אנו מוצאים את עצמנו עוזרים לא פעם

בצורה 'אוטומטית'.

לפעמים בלי הרבה מחשבה.

עזרה 'בקטנה' פה, עזרה 'בקטנה' שם...

לפעמים אנו איננו מגדירים זאת כעזרה.

'עשיתי לו טובה'

'נתתי לו הרגשה טובה'

'סתם שיהיה לו טוב על הנשמה'...

א-ב-ל,

      בקטנה.

לא באופן קבוע, תובעני, מתמשך.

איננו סובלים אנשים החיים על חשבון טוב ליבם של אחרים.

זה טבוע בנו,

העזרה ה'כאילו' קטנה הזאת.

זהו אחד מאותות ההיכר שלנו

ושמו "גמילות חסדים".

רבים מאתנו גומלי חסדים על ימין ועל שמאל.

מי יותר ומי פחות.

אין יהודי "משתמט" ממשימה זו.

המושג "גמילות חסדים"

אומנם הוא מונח השגור בפי רוב,

כך בהתבוננות קלה מעורר הוא תמיהה!

כי גמילה הוא הפסקת צריכה.

תינוק הנגמל מאמו,

פעוט הנגמל מטיטולו,

שיכור הנגמל מיינו,

מכור הנגמל מסמו,

ועוד.

גמילה הינה הפסקת צריכה!

אז מה המשמעות של "גמילות חסדים"?!

הרי אנו לא 'מפסיקים את צריכת החסדים',

בדיוק להיפך!!!

מתחסדים עם הסביבה כל הזמן.

אכן לסייע, להושיט יד לאדם הזקוק לעזרתנו

זה בהחלט חסד גדול.

אך יש חסד גדול יותר...

והוא- לגמול את האדם הנצרך, מהחסד.

להביא אותו למקום שהוא עומד 'על שתי רגליים' בכוחות עצמו.

שאינו זקוק יותר לאחרים,

להוציא אותו ממעגל ה"נטל החברתי".

וזהו הפירוש של גומלי חסדים.

אנו אוהבים לעזור, אך עד גבול מסוים.

לא אוהבים 'נטל חברתי'.

פשוט כי זה נגד הטבע שלנו.

השאיפה היא שהטבע שלנו,

יהפוך להיות הרצון

להקים אותו על הרגליים.

הטבע שלנו,

זהו גמילות חסדים....

'מקרה' מגילה....

מגילת אסתר,

מגלה היא את אחד מכוחות הגדולים בעולם,

אשר פועל בצורה נסתרת:

ממבט שטחי, סיפור המגילה

הינו סיפור-עם פשוט.

בכל ממלכה, יהיה מי מקרוביו של המלך

אשר ינסו לרשת את מקומו,

שקרים, מזימות ותככים

הם חלק בלתי נפרד מהג'וב.

לכאורה,

אין בסיפור המגילה נס מיוחד.

יש רק משהו אחד:

התזמון.

התזמון בו נהרגה ושתי,

התזמון בו הגיעה אסתר למלוכה,

התזמון בו התגדל המן,

התזמון בו הציל מרדכי את המלך

התזמון  שלא קיבל את שכרו על כך

וכמובן,

התזמון מתי "נזכר" המלך לשלם למרדכי....

מלחמת ישראל בעמלק

מתקיימת כל הזמן, לאו דווקא בפורים.

והמלחמה היא על "התזמון".

עמלק מנחיל לעולם כדרך חיים

שהתזמונים קורים כל הזמן,

חלקם אף יוצרים נסים!

עמלק מאמין בניסים:

יש נס רפואי,

יש נס מדעי,

כן, ישנם נס על טבעי.

הכל תלוי בצירופי התזמונים.

במקריות.

גם קריעת ים-סוף

זה נס על טבעי,

של צירוף מקרי רוח חזקה עם שפל או גאות המים.

יש כל מני צירופי תזמונים בטבע אשר יוצרים ניסים.

במקרה.

קורים מקרים בעולם,

מה לא?!

אז זהו... שלא!

ועל זה בדיוק המלחמה.

אין מקריות בעולם.

יש אחד שמנהל ונווט את הזמן ואת ההתרחשויות

יש אחד שמחליט,

איזה מקרה לצרף למקרה אשר ביחד ייצרו את הנס.

עמלק מאמין בניסים.

מאמין בצירופי מקרים.

הוא אינו מאמין בבורא עולם שיוצר אותם, שמתזמן אותם.

את אותם "צירופי מקרים"

ובדיוק על זה המלחמה.

האם אנו מנוהלים על ידי חוקי הטבע, המקריות?!

האם אנו בובות שעשוע לאותו כוח?

או

האם יש כוח שמנהל את העולם בדיוק מופלא?

שיש מטרה אחת לבריאה, והוא לוקח את כולנו לשם?!

האם אותו מנהל-עולם פועל לטובתי האישית כחלק מיעוד העולם?!

מקרה, בחילוף אותיות- רק מה'.

כאשר נתקלים ב"מקרה",

צריך להחליף את הראיה:

לראות את יד ההשגחה.

לראות את אותו אחד שיצר את התזמון הזה

את ה"מקרה" הזה.

לראות את המטרה לשמה נוצר ה"מקרה" הזה.

לראות את התפקיד שלי, "במקרה" הזה.

זהו זמן של לגלות את ההסתר,

דרך מגילת אסתר.

זהו הזמן להפוך את הראיה שלנו,

לראות את יוצר העולם,

לראות את פעולותיו המדהימות במסווה של טבע, של מקריות.

לנצח את מקריות העמלקית...

לראות את יד ההשגחה הפרטית!

עיצובו של קנקן

אנחנו אוהבים דברים יפים.

ואם אפשר, אז לשלב את היופי עם הלא שגרתי.

כלומר, משהו מיוחד.

תאוצה רבה נמדדת בתחום עיצוב הביגוד,

אותו חפץ "שעושה את האדם"

יש שתופסים את ההתעסקות עם עיצוב הבדים

כמשהו זול ושטחי.

כי חשוב להסתכל בתוך הקנקן לא בחיצוניותו...

אך מסתבר,

שעיצוב בגדים הינו מקצוע קדוש ביותר!

המעצב הראשון בהיסטוריה,

הוא בורא עולם.

אשר עיצב שתי יצירות ביגוד מדהימות:

האחת,

אדם וחוה בגן-עדן, עיצב להם כותנות עור.

השניה,

בפרשת "תצוה",

עיצב לכוהנים את בגדי עבודת הקודש.

בורא עולם מלמד אותנו, שיש ביגוד מיוחד ל"משרה גבוהה"

כיוון שעבודת המשכן היא עבודה קדושה,

אי אפשר להופיע במקדש עם ג'ינס ו'טי-שירטס'.

מנכ"ל של חברה בכירה,

לא יכול להרשות לעצמו הופעה ספורטיבית.

הוא אדם ייצוגי.

הוא מייצג מאחוריו נכס יקר.

הוא חייב לבוש מכובד בהתאם למעמדו.

נכון,

לא כולנו ברובד הכוהנים המשמשים בבית המקדש,

אך כולנו צווינו ב"עשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם"

בורא עולם אומר לנו,

בתוך כל אחד מעם ישראל, יש בית מקדש.

כל יהודי באשר הוא יהודי,

הוא בעל תפקיד ייצוגי בכיר:

הוא מייצג את בורא עולם.

איננו יכולים להרשות לעצמנו את התדמית של פשוטי העם.

להתלבש, להתנהג, ולדבר בשפת רחוב.

כל אחד מאיתנו הוא מנכ"ל.

"לבשל" את החלק השלילי....

בגידול פירות, יש תהליך.

ויש לתת מקום לתהליך.

אין זה חכם לקטוף פרי,

טרם שסיים את תהליך הגדילה שלו,

ולטעון כי פרי זה 'מקולקל' כי הוא מר.

 

גם אנו, בני האדם, מגדלים פירות.

הפירות הם הילדים הרוחניים והפיזיים שלנו.

הפרויקטים שלנו,

הדברים שאנו משקיעים בהם.

גם הפירות שלנו עוברים תהליך.

 

לא משנה מהם הפירות שלי,

זוגיות, ילדים, קריירה ועוד,

הם צריכים לעבור תהליך בשלות.

 

אין זה חכם להתבונן בראשית הדרך

ולטעון כי הפרי הזה,

הזוגיות/הילד/העבודה/התקשורת וכו

מרים.

מקולקלים.

לא טובים.

פשוט תהליך ההבשלה עדיין לא נגמר...

 

ומהו אותו תהליך?

תהליך ההבשלה הינו שיוך לטובה.

 

בורא עולם ברא עולם מדוייק.

אין בו דבר מיותר.

הדברים ה'שליליים' שאנו רואים

הם אותם דברים שאינם הבשילו עדיין

עדיין לא מצאו את דרכם להיטיב עם העולם

 

הזוגיות הזאת עדיין לא מצאה את הדרך להשפיע טוב,

הילד הזה עדיין לא מצא את הדרך להשפיע טוב,

הבוס הזה עדיין לא מצא את הדרך להשפיע טוב,

האדם הפלוני הזה, עדיין לא מצא את הדרך להשפיע טוב...

 

מציאת היעוד לטובה, היא גמר ההבשלה.

 

שנדע "להבשיל" את כל השלילי לטובה :)