כשהביקורת באה לביקור...

הביקורת.
אחת ה'ידידות' השנואות על הנפש.
אדם אחר אשר שופט אותי, ואת התנהלותי
ומציב בפני רשימת ה"לא בסדר" שלי.
ממש תענוג עילאי...

קשה מאוד לקבל ביקורת.
לא כל אחד יכול להכיל אותה, לשמוע אותה.
לראות שאחרים רואים את הדברים ה'פחות טובים' שלי.
ועוד להציג זאת בפני

במיוחד כאשר ישנם אנשים שהדרך היחידה שלהם להרגיש גדולים
כאשר יש לידם אדם קטן
ואם אין אחד כזה...מייצרים אדם קטן לידם.
על ידי ביקורת....

יש נחמה גדולה בביקורת,
כאשר היא נאמרת על ידי אדם קרוב אלי, חבר.

מה מנחם בזה?
להלן ציטוט מ אבות דרבי נתן

{ פרק כ"ט, סעיף א', רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר }

"יש לך חברים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתו משבחין אותך, אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, שמוכיחך מביאך לידי חיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם."

דווקא ביקורת הנאמרת על ידי אדם קרוב-
מתחת לביקורת יש הרבה אהבה ואכפתיות.
אכפת לבעל/לאישה/להורה/לחבר שאשתנה לטובה!

נכון, עדיין, אין זה תמיד קל
אך לפחות יש כאן את הידעה שאכפת לו/לה ממני!